שתי מערכות, שתי משימות
סכסוך איראן ב-2026 סיפק את מבחן הלחימה הראשון בקנה מידה גדול לשתי מערכות ההגנה העיקריות של אמריקה מפני טילים מבוססי קרקע: THAAD ו-Patriot PAC-3 MSE. שתיהן ממלאות את תפקידיהן המיועדים, אך הסכסוך חשף הבדלים קריטיים ביכולת, בעלות וביכולת קיום לאורך זמן.
THAAD: המגן בגובה רב
THAAD מיירט טילים בליסטיים בשלב הירידה הסופית שלהם בגבהים מעל 150 ק"מ — הרבה מעל האטמוספירה. מיירטי ה-"פגיעה-להשמדה" (hit-to-kill) שלו משמידים מטרות באמצעות פגיעת אנרגיה קינטית ולא באמצעות פיצול חומר נפץ, ובכך אינם מייצרים ענן פסולת שעלול להכיל רכיבי ראש נפץ שלמים.
בסכסוך עם איראן, THAAD הוכיחה יעילות גבוהה נגד טילים בליסטיים לטווח בינוני מסוג Shahab-3 ו-Sejjil. עם זאת, כל יירוט צורך מיירט בעלות של 12 מיליון דולר, ולארה"ב יש רק 7 סוללות THAAD ברחבי העולם. בקצבי הצריכה הנוכחיים, החשבון אינו בר קיימא — לוקהיד מרטין מייצרת כ-200 מיירטים בשנה בעוד שהסכסוך צורך 11-17 ביום.
Patriot PAC-3: סוס העבודה הטקטי
Patriot PAC-3 MSE היא המערכת הרב-גונית יותר, המסוגלת ליירט כלי טיס, טילי שיוט, טילים בליסטיים טקטיים, ואף כטב"מים גדולים. בעלות של כ-4 מיליון דולר למיירט וקצב ייצור של 500 בשנה, היא גם זולה יותר וגם זמינה יותר מ-THAAD.
גובה היירוט הנמוך יותר של ה-PAC-3 אומר שהוא משמש כקו ההגנה האחרון כאשר THAAD אינו מיירט או מחטיא — שתי המערכות יוצרות הגנה רב-שכבתית שבה THAAD מקבל את הזריקה הראשונה ו-Patriot מספק גיבוי.
בעיית יחס העלות-תועלת
שתי המערכות מתמודדות עם אותו אתגר מהותי: הטילים ההתקפיים של איראן עולים שבריר מעלות המיירטים המשמשים להביס אותם. Shahab-3 עולה בערך 1-3 מיליון דולר; מיירט ה-THAAD שמביס אותו עולה 12 מיליון דולר. יחס עלות-תועלת זה מעדיף את התוקף ואינו בר קיימא מבחינה כלכלית עבור המגן לאורך סכסוך ממושך.
להשוואה המלאה ראש בראש, כולל טווח, גובה, יכולות מכ"ם ונתוני ביצועים מהעולם האמיתי, עיין בניתוח THAAD מול Patriot המקיף שלנו. עקוב אחר מלאי המיירטים בלשונית קצב הצריכה שלנו.