בינואר 2016, הטלוויזיה הממלכתית האיראנית שידרה לראשונה צילומים מתוך בסיס טילים תת-קרקעי של משמרות המהפכה. הסרטון הראה מנהרות חצובות עמוק בשטח הררי, מרופדות בשורות של טילים בליסטיים על משגרים ניידים, מוכנים להתגלגל החוצה ולירות. ה"ערי טילים" הללו - כפי שמכנה אותן ההנהגה הצבאית של איראן - מייצגות אולי את כוח הטילים הגמיש ביותר בעולם.
למה תת-קרקעי?
איראן למדה לקחים קריטיים ממלחמת המפרץ ב-1991, כשהיא צפתה בתשתית הצבאית של עיראק מעל הקרקע הרוסה באופן שיטתי על ידי כוח האוויר האמריקאי. המסקנה הייתה ברורה: כל מה שנראה מהאוויר יושמד בשעות הפתיחה של סכסוך. התשתית היחידה השורדת היא תת-קרקעית.
החל בתחילת שנות ה-2000, איראן השיקה תוכנית מנהור ענקית באמצעות מהנדסים צבאיים וחיל הבנייה. המטרה: ליצור כוח טילים שיוכל לשרוד מערכה אווירית מתמשכת ועדיין להפעיל מכות תגמול ימים, שבועות ואפילו חודשים לאחר נפילת הפצצות הראשונות.
מתקנים ידועים
למרות שהמספר המדויק והמיקומים של בסיסי הטילים התת-קרקעיים של איראן מסווגים, כמה זוהו באמצעות תמונות לוויין ותקשורת ממלכתית איראנית:
- בסיס אימאם עלי (אזור חרמבאד) - המתקן שהוצג בטלוויזיה הממלכתית בשנת 2016. ממוקם כ-500 מטרים מתחת לאדמה בשטח הררי.
- מתקני אזור טבריז - מתחמי מנהרות מרובים בצפון מערב איראן, הממקמים טילים לתקיפות לעבר טורקיה ומחוצה לה.
- בסיסי הרי זגרוס - רכס זגרוס מספק גיאולוגיה אידיאלית עבור מנהרות עמוקות, ויש חשד למספר מתקנים לאורכו.
- מתקנים דרום-מזרחיים - בסיסים המכוונים לכיוון המפרץ הפרסי ומפרץ עומאן, מאיימים על מטרות ימיות ובירות מדינות המפרץ.
איראן טענה שיש לה "מאות" מתקנים כאלה. למרות שזו כנראה הגזמה, הערכות המודיעין המערבי מציעות עשרות אתרי טילים תת-קרקעיים גדולים ברחבי המדינה.
הנדסה ועיצוב
הבסיסים התת-קרקעיים של איראן מתוכננים לעמוד בהפצצות מדויקות:
- עומק: 80-500+ מטרים של עומס סלע, תלוי בגיאולוגיה. המתקנים העמוקים ביותר נמצאים מחוץ להישג ידם של כל נשק קונבנציונלי, לרבות חודר החפצים המאסיבי של ארה"ב GBU-57.
- עיצוב המנהרה: כניסות ויציאות מרובות מאפשרות לפזר טילים לעמדות שיגור מוסוות. אם כניסה אחת נהרסה, אחרות נשארות מבצעיות.
- דלתות פיצוץ: דלתות בטון מזוין ופלדה כבדות מגנות על כניסות למנהרות מפני פיצוצים כמעט.
- מערכות עצמאיות: אוורור, ייצור חשמל, תקשורת ומגורי צוות מאפשרים לבסיסים לפעול באופן עצמאי לתקופות ממושכות.
תפיסה תפעולית
בעימות, כוחות הטילים התת-קרקעיים של איראן יפעלו במחזור "מחבוא-יורה-הסתתר":
- רכבי TEL יוצאים מכניסות למנהרות לעמדות שיגור שנבדקו מראש
- טילים מוקמים ומשגרים תוך 15-30 דקות
- טלס חוזרים להגנת מנהרה לפני שמטוסי אויב יכולים להגיב
- טען מחדש בטילים נוספים המאוחסנים בתוך המנהרות
- חזור מנקודות יציאה שונות כדי למנוע חיזוי דפוס
האם ניתן להשמיד אותם?
ה-GBU-57 MOP האמריקאי, השוקל 30,000 פאונד, יכול לחדור כ-60 מטרים של בטון מזוין או 40 מטרים של סלע קשה בינוני. זה מספיק כדי לאיים על מתקנים רדודים יותר אבל נופל מול הבסיסים העמוקים ביותר של איראן.
עם זאת, אפילו מתקנים עמוקים מכדי להרוס אותם ישירות יכולים להיות להשבית פונקציונלית. קריסת כניסות למנהרות, הרס דרכי גישה וצמיחת מכתש סביב יכולים למנוע העברת טילים לעמדות שיגור. זוהי גישת הכוונת האמריקאית ככל הנראה - לבודד את הבסיסים במקום להרוס אותם על הסף.
איראן מתנגדת לכך על ידי שמירה על כניסות רבות, חלקן מוסוות, והצבת טילים מראש באתרי שיגור מפוזרים מחוץ לרשת המנהרות. התוצאה היא משחק מורכב של חתול ועכבר שאף צד לא יכול לנצח באופן סופי.