הדוקטרינה האסטרטגית של ישראל: מנע מראש, הרתעה ודילמת איראן

דוקטרינה זו יושמה שוב בשנת 2007 כאשר כלי טיס ישראלים השמידו את כור הפלוטוניום אל-קיבר בסוריה, שנבנה בסיוע צפון קוריאה. בשני המקרים, ישראל פעלה במנע ובחד צדדי, וקבלה גינוי בינלאומי כמועדף על יריב חמוש גרעיני.

תוכנית הגרעין של איראן ייצגה את המבחן הגדול ביותר של דוקטרינת בגין. שלא כמו אוסיראק (כור אחד על הקרקע) או אל-קיבר (מתקן בודד), התוכנית של איראן הופצה על פני עשרות אתרים, רבים קבורים עמוק מתחת לאדמה. התקיפות של 2025 נגד מתקני גרעין איראניים היו דוקטרינת בגין שהוגדלה ליישומה השאפתני ביותר - והשנוי במחלוקת ביותר.

מנע מול מניעה

הדוקטרינה הישראלית מבדילה בין התקפות מנע ומנע, אם כי שתיהן מתערבבות לעיתים בדיון ציבורי:

• מתקפות מנע מכוונות לאיום קרוב - אויב המתגייס להתקפה. מלחמת ששת הימים של 1967, שבה ישראל פגעה בשדות תעופה מצריים בזמן שנאצר אסף כוחות בסיני, היא הדוגמה הקלאסית.
• התקפות מניעה מכוונות ליכולת מתפתחת - השמדת איום לפני שהוא מתבגר. הפשיטות של אוסיראק ואל-קיבר היו פעולות מניעה נגד תוכניות גרעין שטרם פעלו.

התקיפות נגד איראן בשנת 2025 טשטשו את ההבחנה הזו. תוכנית הגרעין של איראן הייתה גם יכולת מתפתחת (התקרבה להעשרה בדרגת נשק) וגם התחברה יותר ויותר עם טילים בליסטיים שהיוו איום מסירה קרוב. מתכננים ישראלים טענו כי ההתכנסות של התקדמות ההעשרה ויכולת הטילים יצרה חלון סגירה המצדיק פעולה.

הרתעה בעידן הטילים

הרתעה ישראלית קלאסית נבנתה עבור לוחמה קונבנציונלית - צבאות טנקים, חילות אוויר, אוגדות חי"ר. המעבר לסביבת איום הנשלטת על ידי טילים שינה מהותית את משוואת ההרתעה. כאשר איראן יכולה לפגוע בערים ישראליות ישירות באמצעות טילים בליסטיים, התפיסה המסורתית של "לחימה בשטח האויב" הופכת פחות רלוונטית.

ישראל התאימה במספר מנגנונים:

• הרתעה הגנתית - מערכת ההגנה האווירית הרב-שכבתית משרתת פונקציה הרתעתית על ידי מניעת אמון היריבים בכך שהטילים שלהם יגיעו ליעדים. אם תוקף מאמין ש-90% מהטילים ייירטו, החשבון לשיגור משתנה באופן דרמטי.
• הרתעת ענישה - התקפות התגמול של ישראל נגד תשתיות צבא וגרעינים איראניות הוכיחו נכונות להטיל עלויות חמורות. הרס מתקני העשרה בנתנז ובפורדוב סימן שהתקפות טילים יגרמו לתוצאות אסטרטגיות.
• דומיננטיות הסלמה - היכולת הגרעינית הלא מוכרזת של ישראל משמשת כמעצור ההרתעה האולטימטיבי. אף על פי שמעולם לא הייתה מאוימת במפורש, קיומה של יכולת הישרדות של מכה שנייה (טילי שיוט משוגרים צוללות) מבטיח שאף יריב לא יכול להרהר בהתקפות קיומיות מבלי להסתכן בתגמול גרעיני.

דוקטרינת דהייה ודיונים על מידתיות

בעקבות מלחמת לבנון 2006, אלוף פיקוד הצפון של צה"ל גדי אייזנקוט ניסח את מה שנודע כדוקטרינת הדאחיה: הפעלת כוח לא פרופורציונלי נגד אזורים המשמשים כפלטפורמות צבאיות, גם אם יש בהם תשתית אזרחית. הדוקטרינה נקראה על שם רובע דאהיה בביירות, מעוז חיזבאללה שהופצץ בכבדות ב-2006.

גישה זו הייתה שנויה במחלוקת עמוקה. המבקרים טוענים כי מדובר בענישה קולקטיבית האסורה על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. התומכים מתנגדים לכך שכאשר גורמים שאינם ממלכתיים מטמיעים נכסים צבאיים באזורים אזרחיים, חישובי המידתיות המסורתיים עוברים מניפולציות על ידי היריב כדי ליצור מקומות קדושים.

בסכסוך האיראני, עקרונות דוקטרינת הדאהיה השפיעו על התמקדות במתחמים צבאיים-תעשייתיים איראניים הממוקמים בקרבת אזורים אזרחיים. המתח בין יעילות צבאית לפגיעה באזרחים נותר אתגר אתי מרכזי לאורך המערכה.

התפתחות דוקטרינה לאחר 2025

הסכסוך האיראני אילץ כמה התאמות דוקטריניות שיעצבו את החשיבה הביטחונית הישראלית במשך עשרות שנים:

סימולטניות מרובה חזיתות הפכה למציאות ולא לתרחיש תכנוני. ישראל התמודדה בו זמנית עם טילים בליסטיים איראניים, רקטות של חיזבאללה, מל"טים חות'ים והתקפות PMF עיראקיות - מה שדרש תעדוף על פני סוגי איומים וצירים גיאוגרפיים שהרחיבו את יכולת הפיקוד.

משך זמן ממושך קרא תיגר על מודל הניצחון המכריע. בניגוד למלחמת ששת הימים או אפילו למערכה בלבנון ב-2006, הסכסוך באיראן נמשך על פני שבועות ללא נקודת שיא ברורה. ישראל נאלצה לפתח אסטרטגיות קיום עבור סוג של לוחמה שהמשנתה שלה ביקשה להימנע מזה זמן רב.

תלות בשותפות אסטרטגית הפכה מפורשת. ההגנה של ישראל דרשה השתתפות פעילה של צבא ארה"ב - סוללות THAAD, משחתות Aegis, שיתוף מודיעין ואספקת יירוט מחדש. המיתוס של הסתמכות עצמית מלאה פינה את מקומו להערכה מציאותית יותר של דרישות הברית לעימות בין המעצמות הגדולות.

לקחים אלו משולבים במסמכי האסטרטגיה המעודכנים של צה"ל, עם השלכות על מבנה הכוח, סדרי עדיפויות רכש וניהול הבריתות שיתפתחו במהלך העשור הקרוב.